אינדי שמינדי // Indie Shmindie
- gidilin220
- Jul 17
- 4 min read
עבר חודש מאז יציאת ״שירי שדה״ (האלבום), ושלושה חודשים מאז יציאת הסינגל הראשון ״ערב סוף חורף״.
שלושה חודשים בהם נחשפתי, בתור ״אינסיידר בכאילו״, לסצנת האינדי בישראל. כן, ברור, זה כיף להופיע בתוכניות הרדיו (תודה ענקית לכל מי ששידר!) ובפלייליסטים השונים (תודה לכל מי שכלל!), והיה לי העונג לגלות כמה יוצרים שלא הכרתי ואהבתי מאד, שיצאו בדיוק בזמן של האלבום שלי - בעיקר בפרגון , וקצת בתחושה שהם מתחרים על אותו קמצוץ של תשומת לב.
זה מרגיש לי היום כאילו האלבום הגיח ומיד עם צאתו התחיל ריאקציה כימית עם גלי האתר: תוסס קצת, מפריח בועות, ואז בהדרגה נס ליחו לתוך מאגר ללא תחתית של שירים. חלקם קלאסיקות, חלקם מעלים אבק דיגיטלי, אשכרה באותו מאגר עם שירים משנות ה-‘80 ואילך (תכלס, בחברה טובה).
ואני בכלל, מה לי ולסצנת האינדי שמינדי הזו?
אולי מפאת גילי הבשל, הרקע המוזיקלי שלי, או אולי כי אני באמת אולדפאשן בטעם המוזיקלי שלי, בהלחנה וגם במילים - אני מרגיש כאילו יצאתי ממצר… סליחה, ממלחמת יום הכיפורים - כותב שירים על אהבה וכמיהה (אצלי לא תמצאו ציניות), משתמש בעברית קצת ארכאית, אוהב לשיר ב-ר׳ מתגלגלת (למי שחשב שזה בגלל השורשים הארגנטינאים שלי: לא, זה רק בגלל השירים שגדלתי עליהם) ומסרב בתוקף לשיר על המלחמה ועל האבדון, למרות שבעליל הם ניכרים בסאבטקסט. המלחמות האחרונות והארורות רק מחזקות את ההקבלה הזו.
חוץ מזה, אני אמנם מחובר למוזיקה לוורידים ובכל נימי הווייתי, אבל אני לא מתפרנס ממנה. זה מרגיש לפעמים כמו ברכה, ולפעמים זה בעוכריי. בעוכריי - כי יכולתי לעשות יותר: להופיע יותר, להתחבר, להיות מוכר יותר היום וכו' וכו'. מצדשני, אני מרשה לעצמי לעשות מוזיקה שאני אוהב ורוצה לעשות (אם לא הקשבתם לחדש שהוצאנו השבוע עם “Genes”, אז כזה למשל), ויותר מזה - אני יכול להתנתק ולהיעלם כשבא לי. אז אני בא והולך ובא.
ובכל זאת, האלבום הזה כן הזיז משהו. היום, חודש אחרי, ולאחר חודשים ארוכים של עבודה, הקשבה, שיפור והידוק – אני מבין הרבה דברים. אני שומע היום דברים שיעלו שוב לבחינה פנימית באלבום הבא. אני אסיר תודה לתהליך, ליצירה, לאנשים שלקחו חלק ולמאזינים שהטו אוזן.
וזהו. אבל אני עדיין לא הולך. אחרי חופשת הקיץ, כשקצת יתקרר, אני מתכוון להגיע לישראל להופיע איזה ערב או שניים, אם יסתייע.
לינקים:
Indie Shmindie
It’s been a month since the release of "Shirei Sadeh" (the album), and three months since the release of the first single, "Erev Sof Horef".
Three months in which I was exposed for the first time, as a "make-believe insider", to the Israeli indie scene. Yes, obviously, it's fun to be played on radio shows (huge thanks to everyone who broadcasted it!) and on the various playlists (thanks to everyone who included it!), and I had the pleasure of discovering some creators I didn't know and really liked, who released music at the exact same time as my album - mostly out of mutual support, partly feeling like they are competing for the same slice of attention.
Today it feels to me as if the album emerged, and immediately upon its release started a chemical reaction with the airwaves: fizzing a bit, blowing bubbles, and then gradually fading into a bottomless reservoir of songs. Some are classics, some gather digital dust, literally in the same reservoir with songs from the '80s onwards (honestly, in good company).
And me anyway, what do I have to do with this indie-shmindie scene?
Maybe because of my ripe age, my musical background, or maybe because I am truly old-fashioned in my musical taste, in my composing, and in my lyrics too - I feel as if I stepped out of the strait... sorry, the Yom Kippur War - writing songs of returning to routine, about love and longing (you won't find cynicism with me), using slightly archaic Hebrew, loving to sing with a rolling 'R' (to anyone who thought it was because of my Argentinean roots: no, it's just because of the songs I grew up on), and stubbornly refusing to sing about the war and the doom, even though they are clearly evident in the subtext. The recent cursed wars only strengthen this parallel.
Besides that, I may be connected to music through my veins and in every fiber of my being, but I don't make a living from it. Sometimes it feels like a blessing, and sometimes it's my undoing.
My undoing - because I could have done more: performed more, networked, been more well-known today, etc. On the other hand, I allow myself to make the music I love and want to make (if you haven't listened to the new one we released this week with "Genes", then like that for example), and more than that - I can disconnect and disappear whenever I feel like it. So I come, and go, and come back.
And yet, this album did move something. Today, a month later, and after long months of work, listening, improving, and tightening - I understand some things. I hear things today that will be brought up again for internal review in the next album. I am grateful for the process, the creation, the people who took part, and the listeners who lent an ear.
And that's it. But I'm still not leaving. After the summer vacation, when it cools down a bit, I plan to arrive in Israel to perform an evening or two, God willing.
Some important links:
Photo by Anni Lattunen.
Comments